חסה

יש להימנע משתילה של זנים הממהרים להפריג בסוף האביב ובמהלך הקיץ. חסה רגישה ליום ארוך ומזג אויר חם ולכן תפרח בתנאים אילו. בארץ גדלים מספר זנים המתאימים לזריעה וגדילה בתאריכים שונים (בהתאם לעונה והאקלים, כמובן!) למשל: נזרע חסה מזן רומית ירוקה ושבועיים אחריה רומית צהובה ושבועיים אחריה ארפוריטית... על מנת לקבל קולס איכותי ולהימנע מהפרגה מהירה. לפיכך, עונות הזריעה העיקריות של החסה הן סתיו ואביב. ספטמבר - אוקטובר בסתיו וינואר - פברואר באביב (במנבטות מכוסות). סוג הקרקע המועדף לגידול הוא אדמה בינונית - כבדה בגידולי סתיו ואביב. ואדמה קלה בגידול חורף. החסה נהנת מדישון אורגני חנקני. השקיה נהוג לתת בהמטרה ובספיקה נמוכה. כדי לשמור על לחות באזור הקולס ולמנוע הפרגה. זרעים של חסה נובטים בתנאי לחות / רטיבות והארה מתאימה. לכן בזריעה סתיו, מומלץ להרטיב את הזרעים עד שתפחו וספחו מים וגם לחסוף אותם לאור על מנת שיתחיל תהליך הנביטה (אם נזרע אותם באדמה, קיים סיכוי של אי נביטה בחלק מהזרעים הדורשים אור בנוסף לרטיבות בקרקע).
למרות שכיום החסה משמשת רק כמזון, בעבר שויכו לה תכונות נוספות. הרומאים, אשר החסה שהייתה מצויה בתקופתם הכילה חומר הדומה בתכונותיו לאופיום, נהגו לאכול את החסה בסוף ארוחה כדי להירדם בקלות. המצרים לעומת זאת, בשל העובדה שהחסה מתיזה חומר חלבי כשהיא נחתכת, ובשל צורת עליה, קישרו את החסה עם הגבריות וראו בה מעוררת תאבון. ביוון העתיקה, הובילו ההבדלים בן תפיסות אלו לבלבול וכך בשעה שהרופא המפורסם גלאן מפרגמון טען שהוא אוכל את החסה בסוף הארוחה כדי לחזק את הזיכרון ולעודד שינה מהירה, הרופא רופוס מאפסוס שחי רק מאה שנים קודם לכן טען שחסה מערפלת את החושים ומקהה את המחשבה.
נהוג לחלק את החסה לסוגים על פי מבנה וצורת העלה. סוגי החסה כוללים חסה רומנית, חסה רכה, חסה סינית, חסה חומה וכו'.